לפני הגשת תביעה כספית - האם כדאי לתבוע סכום ריאלי, או שמא להגזים ולנפח את התביעה? 

כשתובע מגיש תביעה כספית, עליו לנקוב במדויק את הסכום הנתבע בראש כתב התביעה. ואולם, לעיתים קרובות תובעים מתלבטים בשאלה: האם כדאי לתבוע את סכום התביעה הריאלי או שמא כדאי "לנפח" את הסכום מתוך מחשבה, שכשהשופט ילחץ עליו להתפשר עם הנתבע, וברוב המכריע של המקרים זה בדיוק מה שקורה, סכום הפשרה יתקרב לסכום הריאלי שתבע.
בפרקטיקה כמעט כל התובעים נוקבים בסכום תביעה גבוה מהנזק או מהפיצוי הריאליים, ואולם לאחרונה הביעו שני בתי משפט, שלום ועבודה, את מורת רוחם מטקטיקה זו, לאחר שהתגלגלו אל פתחם מקרים בהם התובעים הגזימו לטעמם ביישומה.
במקרה אחד, תבע בעל בעלים של חברת מוניות את עיריית ערד, שהתמהמה במתן רישיון עסק לתחנת מוניות שניהל במתחם אגד בעיר (ת"א (ב"ש) 7686/07). סכום התביעה עמד על 78,610 ש"ח אולם לאחר דיון מעמיק בעילות התביעה קבע השופט עידו רוזין, מבית משפט השלום בבאר שבע, פיצוי בסך של 5,200 ש"ח בלבד וזאת לאחר שהפחית סכום משמעותי בגין אשם תורם של התובע. בצעד חריג החליט השופט שלא לפסוק הוצאות משפט לטובת התובע, בנימוק שהתביעה היתה "מוגזמת ומנופחת" והפיצוי שהתקבל בגין התביעה עמד בסך הכל על 7% מהסכום שנתבע.
בפסק הדין מיום 18.10.2009 מתח השופט רוזין ביקורת נוקבת על התופעה במילים הבאות:
"הגם שהגשת תביעות מוגזמות ומופרכות הפך לצערי לחלק מהשיח המשפטי, אין לקבל תופעה זו בשוויון נפש. לפי מיטב הכרתי, יש לשדר מסר ברור וחד משמעי של גינוי כלפי דרך זו של ניהול הליכים, המטיל בעקיפין עומס מיותר על המערכת השיפוטית הפוגע בסופו של יום בכלל ציבור המתדיינים."
באותו מקרה, הוסיף השופט וביקר באופן חריף את התנהלותו של התובע עצמו:
12937"נקבע לא אחת כי הגישה לבתי המשפט הינה זכות יסוד שאין לחסום אותה, אולם בענייננו, נראה שהתובע הפריז בסכום התביעה, בזבז את זמנה של הנתבעת וזמנו של ביהמ"ש בבירור טענות שלא היה בהן ממש - ונראה, כי אילו התובע היה פועל, לפני הגשת התביעה, במשלוח דרישה לתשלום סכום ריאלי, המחלוקת הייתה מוצאת את פתרונה בדרכי שלום וללא צורך בהוצאות מרובות להן נזקקו בעלי הדין (בהערת אגב אציין כי במסגרת הליכי המו"מ שהתנהלו, הציע ב"כ הנתבעת לפצות את התובע, לפנים משורת הדין, אף בסכום גבוה מהסכום שנפסק, ואולם התובע דחה ההצעה)."

הפסיקה השניה המובאת בסקירה זו עוררה סערה של ממש בקרב באי בית הדין לעבודה, שכן באותו מקרה, חרף העובדה שהתובע זכה בסכום של 7,000 ש"ח, הוא נדרש לשלם לנתבעת, מעסיקתו לשעבר, הוצאות משפט בסך 70,000 ש"ח (!) פסיקה יוצאת דופן לכל הדעות, במיוחד בבית דין לעבודה שבדרך כלל מתחשב יותר בעובד ולא במעביד.
המדובר בתביעת עובד כנגד אי.סי.איי טלקום בע"מ בה עבד מספר שנים (ע"ב (ת"א) 8097/03). התובע דרש כי הנתבעת תשלם לו זכויות פרישה, פיצויים בגין פיטורין שלא כדין והפרשי פיצויי פיטורין והפרשות לקופות גמל בגובה 1,640,420.4 ש"ח.
השופטת נטע רות ונציגי העובדים והמעבידים מר אורי שלוש ויוסף קרצ'ר, דחו את רוב עילות התביעה, אם כי פסקו לתובע 7,000 ש"ח פיצוי בגין עגמת נפש לאחר שנקבע שהופרה זכות השימוע שהעובד היה זכאי לה טרם פיטוריו.
בסופו של פסק הדין, בצעד חריג ביותר, פסק בית הדין כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 70,000 ש"ח בשל נפחו העצום של התיק והצורך לפצות את הנתבעת פיצוי ראוי וצודק לאחר שנאלצה להשקיע משאבים רבים בהתגוננות מהתביעה "המנופחת" של התובע.
בית הדין קבע כדלקמן:
"אנו סבורים כי פסיקת הוצאות נכבדות היא המתחייבת אף על מנת לשרש את התופעה הבלתי רצויה של הגשת תביעות "מנופחות" לבית הדין, על ההשלכה שיש לכך על מתדיינים אחרים המשוועים לזמנו של בית הדין."

לסיכום, בבואם להגיש תביעה, על תובעים לכלול את פסקי הדין האחרונים שהובאו לעיל ואת הביקורת החריפה הנמתחת בהם כנגד "ניפוח" תביעות, במערך השיקולים לפיהם הם קובעים את סכום תביעתם.